יום שני, דצמבר 12, 2005

עריקות

אלוהים שלי! נדמה שאנשים קופצים מאנייה בכל מקום שאני מביטה! ראשון יש לנו מופז מי שנוטש את הלקוד להצטרף את קדימה. אבל יותר בחשיבות לגמרי חצי משיעור שלי קפצו מהקורס! כן, כשהגעתי לכיתה היו שבה רק שבע סטודנטים. איפה כולם? הם בשיעור דבורה עכשיו! או-אה-או! המנהלת נתנה לרותי כל את השמות של המתלוננים (ידעתי אותו!) אתמול והיום קרע נטישה כללית. קורטני חושבת עליו. אני לא יכולה להעביר לשיעור של דבורה כהשיעור שלה יותר קדימה --הם לומדים מהספר הירוק, הספר לכיתה ג והם במחצית הדרך שבו. עולי אני צריכה ללכת להכיתה ב חדשה. או עולי אני נשארת אצל רותי ומקווה לטוב. אוי, אני לא יודעת מה אשיתי

links to this post

עררתי הבוקר הזה עם המילה "לגמרי" בפה שלי. זה הייתה את החשיבה הראשונה שלי וחזרתי עליה שוב ושוב. צרכתי חולמת על המילה וההיגוי הצודק. אני תמיד נוסה לבטא אותה לא נכון. אני חושבת שאני שוב חולה. אני כל כך עייפה ומרגישה שאון לי כוח לעשות שום דבר. אני הולכת לאולפן בגומחה

links to this post

יום שבת, דצמבר 10, 2005

איזה שבוע! כתבתי שניים מאמרים, קיבלתי "פירסנג" בטבור או-אה-או! לימדתי את הקורס שלי והלכתי לאולפן. אולפן היה מעניין מאוד אבל לא מפני שמה למדנו. לא, היה מעניין בגלל המחאה! כמעט חזי מכל התלמידים בשיעור שלנו הלכו למנהלת כדי להתלונן על המורה, רותי, שלנו. ביום ראשון שעבר רותי עשתה התקף בכיתה. היא צעקה בקול גדול מתוך כעס כי הרבה ממינו לא בואים לשיעור בקביעות והרבה מגיעים מאחרים, וכוי. היא בכתה ואמרה שאנחנו לא אוהבים אותה ושאנחנו עדיפים את גילה. נו זה נכון, אנחנו עדיפים את גילה כי היא עושה משאנחנו לומדים מעניין ובדרך כלל היא לא עושה אותו דברים יום אחר יום. ביום שלישי רותי וכולנו דננו על כל מאנחנו לא שמחים עליו ונסינו להסביר אותה למה הרבה אנשים לא שמחים. אנחנו נסינו לתת לה הצעות מועילות וסיפרנו אותה שהיה לא אישית, שאנחנו אוהבים אותה אבל שאנחנו רוצים לדבר יותר, לקבל יותר פוקוס, וכוי. לכל אחד הדברים שאנחנו הצענו היא הגיבה והשיבה, "אבל אתם בכיתה ב ולא בכיתה א, אי אפשר לעשות מה אתם רוצים." היה ברור אותנו ששום דבר לא ישנה.

אז ביום רביעי הסטודנתים הלכו למנהלת. אני לא בתוח לגמרי שזה היה רעיון טוב. המנהלת רסמה את השמות הסטודנטים ומה כל אמר. היא לא נראה להיות "פתוח" ואנחנו חושבים שהיא תתן לרותי כל את השמות המתלוננים. אוי

links to this post

יום שבת, דצמבר 03, 2005

היום אני נוסה לכתוב בלי מילון. זה בוחן קטן כדי לגלות את הפרטים נוראים על מה שאני למעשה לא יודעת.

המשפחה שלי יבואו בעוד רק שבועיים וכבר אני דואגת עליו. לאן אני צריכה להביא אותם? מה אעשה איתם? שבע יומים נראה לי להיות שניהם מדי פחות ומדי יותר. אם יהיו כאן אשר או יותר יומים אני יכולה לחשוב על הרבה מקומות שהם צריכים לראות: ירושלים, ימ המלך ומצדה, הכנרת, יד ושם, חיפה. אבל אין לנו מספיק זמן לראות כל את המקומות האלה.

לבחור רק אחד או שתיים מהמקומות זה גם בעיתי כי אין לתל אביב הרבה לראות או לעשות (נו, יש אבל לא עם אימה). אני הולכת ברגל כמעט לכל מקום בתל אביב או אני נוסעת עם אוטובוסים. אימה שלי לא יכולה ללכת ברגל רחוק בלי שהיא מתעייפת והיא מפחדת מאוטובוסים. אני רוצה להראות לאחי "תל אביב צעירה" אבל מה לעשות עם אימה? היא לא רוצה לראות "ת"א צעירה", בחיי, ואני לא יכולה להביח אותה לבד במשך אחי ואני עושים מסיבה בעיר.

הביקור האלה ממש חשוב. אני רוצה, לא אני צריכה, שהם יתרשמו מהארץ שלי --שהם כל כך מתרשמימ שהם ירצו לעשות עליה. אני מכירה את המשפחה שלי ואני יודעת שזה את הרישון והיחיד סיכוי לעשות רושם טוב. האח שלי יחליט "כן או לא" מיד אחרי שהוא יחזור הביתה. לא יהיה סיכוי אחר לשכנע אותו. אימי לא תעבור לשום מקום בלי הבן שלה (אני מצטערת אבל בנים בדרק כלל יותר "משהו" --חשוב זה לא בדיוק את המילה צודקת -- לאימהות מאשר בנות שלהן).

אני רוצה את המשפחה שלי כאן איתי!

links to this post

View My Stats